החלטה בתיק בע"מ 8674/10

1.             זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: ח' בן עמי, ת' בזק-רפפורט וד' מינץ), שבגדרו התקבל ערעור המשיבה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מ' הכהן). עניינה של הבקשה שלפנינו בפינויו של המבקש ממשק מספר 62 בכפר אוריה (להלן: הנכס), ובשאלת ביטולן של החלטות במעמד צד אחד שניתנו בקשר לפינוי הנכס.

להלן נפרט את עיקרי הנתונים הצריכים להכרעה במכלול.

2.             המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1980. בתאריך 13.7.2008 כרתו השניים הסכם יחסי ממון וגירושין, אשר קיבל תוקף של פסק הדין בתאריך 31.7.2008 (להלן: הסכם הגירושין). בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי בתוך שישה חודשים ממועד חתימת ההסכם יימכר הנכס (הרשום על שם המשיבה לאחר שקיבלה אותו בירושה מאמה) למרבה במחיר, לשם סילוק חובותיו של המשק, תוך שלמשיב תהא "זכות הראשונים" לרכוש את המשק. עוד נקבע כי הצדדים וילדיהם המשותפים יוסיפו להתגורר בנכס משך שישה חודשים לאחר חתימת ההסכם, ואם לא יימכר הנכס תוך שישה חודשים מיום אישור ההסכם - יעזבו שני הצדדים את הנכס ואף אחד מן הצדדים, או ילדיהם, לא יתגורר בנכס עד למכירתו. תנאי נוסף בהסכם הגירושין ביחס לנכס קבע כי אם המשק לא יימכר תוך שישה חודשים ממועד חתימת ההסכם, ימונה עורך הדין שניסח את ההסכם ככונס נכסים למשק לצורך מכירתו. עוד נקבע כי חתימת הצדדים על ההסכם ואישורו על ידי בית המשפט - יהוו כתב מינוי לכונס נכסים, ללא צורך בהגשת בקשה נפרדת לבית המשפט.

3.             בתאריך 28.10.2008, עוד לפני שחלפו ששת החודשים הנזכרים בהסכם הגירושין, פנתה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה, בגדרי תיק הגירושין, למנות כונס נכסים למכירת הנכס (להלן: הבקשה הראשונה). זאת, לטענתה, נוכח קיומה של הצעה אטרקטיבית מצד גורם חיצוני לרכישת הנכס וחוסר רצון אמיתי של המבקש לרכוש את הנכס. בתאריך 5.11.2008 הורה בית המשפט לענייני משפחה למבקש להגיב לבקשה בתוך שבעה ימים, מיום שתבוצע לו מסירה כדין של הבקשה וההחלטה. המבקש לא הגיב לבקשה, אף שזו הומצאה לו כדין.

4.             בתאריך 21.1.2009 חתמה המשיבה על הסכם למכירת הנכס לצדדים שלישיים (להלן: הסכם המכר). לאחר שחלפו ששה חודשים מעת החתימה על הסכם הגירושין שבה המשיבה וביקשה, בתאריך 3.2.2009, כי ימונו כונסי נכסים אשר יפעלו על פי הוראות הסכם המכר, לרבות הסדרת תשלום החובות הרובצים על הנכס (להלן: הבקשה השניה).

5.             בתאריך 23.2.2009 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה הראשונה והורה על הגשת צו פורמאלי לחתימתו (להלן: ההחלטה). המשיבה הגישה צו פורמלי כאמור, שנסמך על הוראות הסכם המכר. בתאריך 8.3.2009 נחתם צו שעל פיו מונו כונסי נכסים על זכויות המבקש בנכס ואלו הוסמכו, בין היתר, להוציא לפועל את הסכם המכר, להופיע בשם מי מהצדדים בשמם ובמקומם, לשלם בשם הצדדים או מי מהם את כל התשלומים, להתחייב, להצהיר ולחתום בכל עת ובכל מקום ולפעול ככל הנחוץ, המועיל והנדרש לשם ביצוע העברת הזכויות בנכס מאת הצדדים לקונים (להלן: צו הכינוס). על יסוד צו הכינוס הגישו כונסי הנכסים מספר בקשות, לרבות בקשה מתאריך 2.8.2009 להורות על פינויו של המבקש מן הנכס, בנימוק שהמועד לפינוי הנכס (לפי הסכם המכר) - מתקרב וידוע להם שהמבקש מסרב לפנות את הנכס (להלן: הבקשה לצו הפינוי).

6.             בית המשפט הורה למבקש להגיב לבקשה לצו פינוי, והלה הגיש בתאריך 6.9.2009 תצהיר שבגדרו הביע התנגדותו לפינוי, והעלה טענות כנגד תוקפו של הסכם המכר ושל הליכי הכינוס. המבקש טען בגדרי תצהירו כי הבקשה השנייה מעולם לא הומצאה לו. המשיבה טענה בתגובה בעניין אחרון זה כי הבקשה השנייה, כמו גם צו הכינוס, נמסרו למבקש אישית על-ידי המתווך בינה לבין רוכשי המשק, בתאריך 15.3.2009, או במועד סמוך לכך. מעבר לכך - שמאי ביקר בנכס (שבו המשיך המבקש להתגורר) במאי 2009 לאחר שיחה טלפונית עם המבקש, והמתווך העביר למבקש מכתבים מטעם כונסי הנכסים בחודש יולי 2009, הכל מבלי שהמבקש נקט פעולה כלשהי. המתווך, מר בני אלדר, אף הגיש תצהיר מטעמו בעניין זה וכן נחקר על תצהירו.

7.             בתאריך 13.4.2010 נתן בית המשפט לענייני משפחה את החלטתו בבקשה לצו פינוי, שבגדרה נדרש להשגות המבקש על תוקפו של הסכם המכר ושל הליכי הכינוס. בהחלטה נקבע כי המבקש "למעשה עותר" לביטול ההחלטה וצו הכינוס, שניתנו בעקבות הבקשה השניה. בית המשפט העיר כי אף שהחלטתו מתאריך 23.2.2009 התייחסה לבקשה הראשונה (מתאריך 28.10.2008), ולא לבקשה השניה (מתאריך 3.2.2009), הרי שהצו שהמבקשת הגישה לחתימתו ונחתם נסמך על האמור בבקשה השניה - זו שכללה כבר התייחסות להסכם המכר. בית המשפט הוסיף וקבע שבעוד שהבקשה הראשונה (זו שקדמה להסכם המכר) הומצאה למבקש, הרי שהבקשה השניה ואף ההחלטה מתאריך 23.2.2009 הומצאו לידי המבקש רק לאחר מתן צו הכינוס. כיוון שכך הרי שדין כל החלטה שניתנה בהקשר לבקשה השנייה - כדין החלטה במעמד צד אחד, ולכן יש לבטלה מחובת הצדק, ללא בחינת סיכויי עמדת המבקש לגופה. בית המשפט העיר עוד כי אילו היה נדרש לדון בסיכויי ההצלחה של טענות המבקש לגופן יתכן שהיה מגיע למסקנה כי ראוי להורות על פינויו מהנכס, כבקשת כונסי הנכסים ולו בשל חוסר תום הלב של המבקש בהתנהלותו לכל אורך הליך המכירה וכן בשל העובדה כי חרף ידיעתו על הסכם המכר לא פעל בנושא. אולם כיוון שנמצא כי דין ההחלטה והצו להתבטל מחמת הצדק - אין רבותא לסיכויי הצלחתו של המבקש, ואין בהחלטה משום מסקנה או קביעה משפטית בכל הנוגע לתוקפו של הסכם המכר (להלן: ההחלטה המבטלת).

8.             המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור, ולחלופין - בקשת רשות ערעור, על ההחלטה המבטלת, שבגדרן טענה, בין היתר, כי המשיב איחר לבקש את ביטול ההחלטה והצו. בית המשפט המחוזי קבע כי דרך ההשגה הנכונה היא בבקשת רשות ערעור (שכן ההחלטה המבטלת היא "החלטה אחרת" בגדרי תיק הגירושין), אך קבע עוד כי יש מקום ליתן רשות ערעור כמבוקש. לגוף הערעור מצא בית המשפט המחוזי כי בהיעדר ממצאים ברורים של בית המשפט לענייני משפחה בשאלת מועד ידיעתו של המבקש על מינוי כונסי הנכסים, הרי שהוא עצמו ייקבע ממצאים עובדתיים בעניין, וזאת נוכח הסמכות המוקנית לו בסעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה). על בסיס זה קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את טענת המשיבה כי ההחלטה וצו הכינוס (ההחלטה מתאריך 23.2.2009 והצו שנחתם בתאריך 8.3.2009) הומצאו למבקש כבר בתאריך 15.3.2009, או בסמוך לו, כתצהירו של המתווך אלדר מטעם המשיבה - שבית המשפט לענייני משפחה לא גרס כי איננו אמין, אף לאחר חקירתו הנגדית של המתווך. כן נקבע כי למבקש הודע על אודות הליכי הכינוס בחודש מאי 2009 ובחודש יולי 2009. המבקש לא פנה לבית המשפט בהתייחס להחלטה ולצו, אלא רק בחלוף כחצי שנה ממועד ההחלטות (בתאריך 6.9.2009 כאמור), כשבינתיים התקדם הליך הכינוס ושולמו כספים לצדדים שלישיים להסרת שיעבודים על הנכס. בשלב זה, כך נקבע, לא עמדה עוד למבקש זכות מתוך "חובת הצדק" לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. בית המשפט הטעים בהקשר זה כי המבקש התמקד בטענותיו לאי-המצאה פורמלית של הבקשה השנייה, ההחלטה והצו, נכון למועד הגשת תצהירו, אך נמנע מלפרט לגבי מועד ידיעתו בפועל על ההחלטה והצו בתקופה של ששה חודשים שחלפו מאז נתינתם. כן צוין כי המבקש עצמו הסכים, בהסכם הגירושין, למינוי כונס נכסים בחלוף שישה חודשים מחתימת ההסכם ללא צורך בפנייה לבית המשפט וגם בכך יש כדי להקשות על עמדתו של המבקש לביטול צו הכינוס. כפועל יוצא ממינוי כונסי הנכסים לביצוע הסכם המכר, כך נקבע, יש להורות על פינוי המבקש מן הנכס. הערעור נתקבל איפוא.

על פסק דין זה מתבקשת עתה רשות הערעור.

9.             בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש, בתמצית, כי בית המשפט המחוזי הנכבד הכריע בפסק דינו בסוגיות שלא הובאו לגביהן טענות, ובפרט בשאלת תוקפו של הסכם המכר. לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי חסם בפניו את הדרך להעלות את טענותיו נגד תוקפו של הסכם המכר, וזאת על אף שבהחלטת בית המשפט לענייני משפחה נאמר מפורשות כי אין בה משום מסקנה או קביעה משפטית בכל הנוגע לתוקפו של הסכם המכר, וכי שאלה זו תתברר במסגרת תביעה מתאימה, ככל שתוגש על ידי מי מהצדדים. עוד מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי התערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה ומדגיש, שוב, כי הבקשה השנייה לא הומצאה לו כדין.

10.          המשיבה גורסת, בתמצית, כי הבקשה איננה מגלה עילה לדיון ב"גלגול שלישי". לגוף הדברים סומכת המשיבה ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לגבי הטענה כי בית המשפט הנכבד קמא חרג מסמכותו בכך שאישר למעשה את תוקפו של הסכם המכר, מדגישה המשיבה כי פסק הדין, מושא בקשת רשות הערעור, איננו עוסק כלל בשאלת תוקפו של הסכם המכר, אלא בשאלת תוקפו של צו הכינוס (מתאריך 8.3.2009). בפסק הדין נקבע, לשיטת המשיבה, כי המבקש הפסיד את זכותו להעלות טענות כנגד צו הכינוס, לרבות הטענה כי הסכם המכר איננו תקף בהיעדר חתימתו, וזאת נוכח השיהוי בפנייתו לבית המשפט לענייני משפחה. המשיבה מוסיפה כי אין ליתן יד למבקש להמשיך ולהימנע מפינוי הנכס, שאותו הוא אמור היה לפנות כבר בתאריך 31.1.2009 על פי הסכם הגירושין, ללא כל קשר למכירתו לצדדים שלישיים.

דיון והכרעה

11.          לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, מחמת כך שאין היא מגלה עילה למתן רשות ערעור. לא מצאתי כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); בע"מ 6804/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 10.10.2010)). ידו של בית משפט זה תהיה קמוצה במיוחד במתן רשות ערעור בגלגול שלישי למי שהערכאות הקודמות מצאו כי נהג בחוסר תום לב בהליך המשפטי, ובפרט כאשר נראה שהבקשה למתן רשות ערעור מהווה נדבך נוסף באותה התנהגות פסולה (ראו: בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, בפיסקה י"ד (לא פורסם, 27.4.2010)). זה המצב בענייננו, שבו אפילו בית המשפט לענייני משפחה, שהחלטתו היטיבה עם המבקש, ראה לנכון לציין את היעדר הנחת מ"חוסר תום הלב המשווע בו נהג ה[מבקש] לאורך הליך המכירה כולו, וגם לאחריו, ולו בשל העובדה כי חרף ידיעתו המפורשת על כך שנחתם הסכם מכר בנוגע למשק בו הוא מתגורר, נקט המשיב במדיניות של 'שב ואל תעשה', שקט על שמריו ולא עשה דבר, הגם שמחובתו היתה לפנות לבית המשפט..." (שם בעמ' 14).

ראוי לציין המבקש מתמקד בבקשתו בטענותיו הערעוריות, ואיננו מסביר מדוע לשיטתו קיימת כאן עילה למתן רשות הערעור. ואכן, הבקשה שלפנינו עוסקת כל כולה בעניינם הפרטני של הצדדים לה, איננה מעלה כל שאלה משפטית חשובה ונראה כי היא מהווה ניסיון נוסף של המבקש "לדחות את הקץ" של פינויו מן הנכס, שאמור היה להתבצע כבר לפני זמן רב. דין הבקשה להידחות איפוא כבר מטעם זה.

12.          למעלה מן הצורך אציין כי גם לגוף הדברים אינני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אבהיר את הדברים בקצרה להלן.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה מתאריך 23.2.2009, כמו גם צו הכינוס מתאריך 8.3.2009, הם פועל יוצא של הבקשה השנייה של המשיבה למינוי כונס נכסים לצורך מימוש הסכם המכר, מתאריך 3.2.2009. אין חולק כי בקשה זו, בניגוד לבקשה הראשונה, לא הומצאה למשיב, ואין גם טענה שהמשיב ידע על אותה בקשה קודם למתן צו הכינוס. בנסיבות העניין ניתן לראות בהחלטה ובצו הכינוס החלטות שניתנו במעמד צד אחד, שהמשיב רשאי היה לעתור לביטולן ככאלה (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך) 729; להלן: זוסמן). זאת רשאי היה המבקש לבקש על יסוד לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי בית המשפט רשאי לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אם הוגשה בקשה לבטלה תוך שלושים ימים מיום שהומצאה ההחלטה. שתי העילות לביטול ההחלטה הן מחמת הצדק (דוגמת אי-המצאה של כתב בי-דין רלבנטי לבעל הדין), שאז אין ככלל חשיבות לסיכויי הצלחתו של מבקש הביטול בהליך, או בתוקף שיקול דעתו של בית המשפט, שאז יש לבחון את הסיבה לכך שמבקש הביטול לא הביע את עמדתו בהליך במועד, ובעיקר - מה סיכויי ההצלחה של המבקש, אם תבוטל ההחלטה (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). לענייננו רלבנטית עילת הביטול מחמת הצדק, שכן אין חולק כי ההחלטה ובעיקר צו הכינוס ניתנו טרם שהומצאה הבקשה השנייה לידי המבקש. ברם שני מכשולים עומדים בדרכו של המבקש לביטול ההחלטה וצו הכינוס בעילה זו, והם:

(א)     דרך המלך לבקש את ביטולה של החלטה שניתנה במעמד צד אחד היא הגשת בקשה סדורה, בהתאם לתקנות, הנתמכת בתצהיר (ראו: זוסמן, בעמ' 742). לא כך נהג המבקש. בגדרי תגובה לבקשה חדשה (הבקשה לפינויו מן הנכס, מתאריך 2.8.2009) ציין המבקש - בגדרי תצהיר בלבד - כי צו הכינוס, שעליו נסמכת הבקשה, לא הגיע לידיו. ספק רב אם ניתן היה לחלץ מתצהיר תגובה זה לבקשת הפינוי - עתירה של המבקש לביטולן של החלטות קודמות. נניח עם זאת לצורך המשך הדיון כי בדין ראה בית המשפט לענייני משפחה אותו תצהיר של המבקש כבקשה לביטול ההחלטה וצו הכינוס.

(ב)     מכשלה שניה, שאין המבקש יכול לצלוח, היא שתנאי לדיון בבקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, כאמור בתקנה 201 לתקנות, הוא שזו הוגשה תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה. ה"בקשה" לביטול ההחלטה מתאריך 23.2.2009 וצו הכינוס מתאריך 8.3.2009 הוגשה כחצי שנה מאוחר יותר, בתאריך 6.9.2009. המבקש לא הבהיר מתי בדיוק נודע לו על שתי ההחלטות. המשיבה טענה, וטענתה נתמכה בתצהירו של המתווך אלדר, כי אלו הומצאו למבקש בתאריך 15.3.2009, או בסמוך לכך. שומה היה איפוא על בית המשפט לענייני משפחה לבחון ראשית מתי הומצאה ההחלטה למבקש. ככל שהיה מתברר כי ההמצאה קדמה בלמעלה משלושים יום לבקשה לביטול ההחלטות, הרי שהיה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לביטול ההחלטות - דבר שלא נעשה. משלא עשה כך בית המשפט לענייני משפחה - עשה זאת בית המשפט המחוזי, וקבע ממצאים עובדתיים בשאלת מועד ההמצאה, כפי סמכותו הערעורית ככלל וסמכותו בסעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה בפרט. הממצאים מלמדים על כך שההחלטה וצו הכינוס הומצאו למבקש בתאריך 15.3.2009, או בסמוך לו, כאמור בעדותו של המתווך אלדר, שהמבקש אף לא התיימר מעשית לסותרה. כיוון שכך, הרי שהמבקש איחר בכחמישה חודשים בהגשת ה"בקשה" לביטול החלטות במעמד צד אחד, ולא היה מקום לדיון בה בלא בקשה להארכת מועד. ממילא אף לא היתה למבקש כל עילה להארכת המועד להגשת הבקשה - כאשר ברור היה שידוע לו היטב במשך תקופה ממושכת על מינוי כונסי הנכסים, והוא נמנע מלעשות דבר בעניין, תוך שהוא נותר להתגורר בנכס, בניגוד לצו השיפוטי שאישר את הסכם הגירושין. מכאן אנו למדים שאפילו היה בידי המבקש להביא לבטלות ההחלטה וצו הכינוס מחמת הצדק, אילו היה מגיש בקשת ביטול במועד, הרי שהשתהותו המכוונת ונעדרת תום הלב איינה את יכולתו לעתור לביטול אותן החלטות.